גור שלמה חברה לשיווק בע"מ נ' מרק ואח'

החלטה

1.בפני בקשתה של הזוכה (להלן "המבקשת") להורות לחייבת (להלן: "המשיבה") להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה בהליך ערעור שהגישה המשיבה על החלטת כב' הרשמת עביר גבריס מיום 27.10.13 בתיק הוצאה לפועל 06-03015-13-7 (להלן "התיק").

בהחלטתה דחתה כב' הרשמת את הטענה, כי "הכל שנוי במחלוקת", קבעה כי מאחר שע"פ חוות הדעת מטעם המשיבה עצמה, סכום החוב עפ"י פסה"ד, לביצועו נפתח התיק, עומד על סך 82,313 ₪ וטענת פרעתי שהעלתה המשיבה מתייחסת לסכומים ששולמו לפני פס"ד (ולכן לא ניתן כלל להעלותה בפני רשם ההוצל"פ) אזי: "אי לכך, ומאחר ועפ"י חוות הדעת שצורפה מטעם החייבת, החוב עפ"י פסק הדין נכון ליום 28.2.13 עומד ע"ס 82,313 ₪, הנני מורה לשחרר מתוך הכספים המעוכבים בתיק סכום של 85,000 ₪. החלטה זו תכנס לתוקף תוך 7 ימים מהיום".

2.המדובר בתיק הוצאה לפועל שנפתח לשם מימוש פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה שניתן כנגד המשיבה שהייתה מעבידת המבקשת. המשיבה הגישה ערעור לבית הדין הארצי לעבודה ואף שתי בקשות לעיכוב ביצוע פסק הדין, שנדחו. אף הערעור על פסק הדין שהוגש, נדחה משלא הופקדה הערובה שנקבעה כתנאי לשמיעת הערעור. עתה הוגש כאמור הליך של ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצל"פ לשחרר כספים מעוכבים.

3.המבקשת הפנתה לבקשותיו השונות של מנהל המשיבה מהן עולה, כי המשיבה היא חסרת אמצעים וכי תשלום פסק הדין יביאה למצב של חדלות פירעון. לטענת המבקשת, מאחר שמדובר בסיכויי ערעור קלושים ונסיבות חריגות של חוסר תום לב קיצוני וניסיון טקטי לגרור את ההליכים עד אין קץ ולנוכח מצבה של המשיבה, מן הראוי לחייב אותה בהפקדת ערבון בתיק.

המשיבה התנגדה לבקשה, פירטה את הרקע שקדם לפסק הדין של בית הדין, לרבות מתן התייחסות להתנהלות המבקשת לטענתה, עובר למתן פסק הדין ולאחריו.

דיון והכרעה:

4.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים שוכנעתי, כי יש לקבל את הבקשה ולחייב את המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הליך זה ככל שיידחה.

תקנה 120(ז) לתקנות ההוצאה לפועל קובעת כך: "בית המשפט שלערעור רשאי להורות להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו של המשיב, תוך מועד שקבע; לא קיים המערער את ההוראה בדבר הערובה, יירשם הערעור לדחיה ותומצא על כך הודעה לכל בעל הדין."

בניגוד לחובת הפקדת העירבון הקבועה בתקנה 404 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, תקנות ההוצל"פ אינן מתנות הגשת ערעור בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב, והדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט.

הפקדת העירבון נועדה להבטיח את הוצאות המשיב בערעור. מאידך, על בית המשפט לשקול את זכות הגישה לערכאות.

בבר"ע 2108/06 טובי אביהו נ' שפיר מבנים (1991) בע"מ, הבהיר ביהמ"ש את השיקולים אותם על ביהמ"ש לשקול בדונו בבקשה כגון דא.

"תקנה 120(ז) לתקנות ההוצאה לפועל שותקת בעניין זה נקודת המוצא היא, כי סכסוכים בין בעלי דין צריכים להיות מוכרעים לגופו של עניין, ומקורה בעיקרון המוכר בשם 'זכות הגישה לערכאות'. כבר נאמר, כי 'יש לפרש בדרך דווקנית כל הוראה ה'מעמידה מחסום ומגבלה על זכות הגישה של בעל הדין לבית המשפט' (השוו בש"א 457/01 קרליץ' נ' פקיד הבחירות לעיריית ב"ש, פ"ד נה(3) 869)" (ע"א 2237/01 עראידה נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נו(1) 865, 869 (2001). אכן, הפקדת ערובה נועדה להבטחת המשיבה, המוטרדת מדיון נוסף לפני ערכאת הערעור, שאם יידחה הערעור לא תצא נפסדת בשל חוסר יכולתה לגבות את ההוצאות שייפסקו לטובתה, אם ייפסקו), ותוכל להיפרע מהמבקשים ללא צורך בהליך נוסף ומסורבל (בש"א 329/90 אברך נ' גרוגר, פ"ד מד(2) 383, 386(1990); א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי מהדורה שביעית-2003, סיגא הוצאה לאור, 502). מכאן, שלצורך הכרעה בבקשה להפקדת ערובה יש להביא בחשבון, גם את מצבו הכלכלי של המערער ומידת היכולת לגבות ממנו את ההוצאות שייפסקו לחובתו. ברם, גם אם העירבון הינו בבחינת חגורת ביטחון שנועדה להגן על בעלי הדין האחרים, מגלם הוא סיכון על זכות הגישה לערכאות, ועל היכולת למצות זכויות, לרבות זכויות ערעוריות, עד תום, וזאת במיוחד מקום בו המערער הינו דל באמצעים מקרה כזה, "הטלת ערבון יכולה להוביל בפועל למצב בו זכות הגישה תהיה בבחינת קישוט מאחז עיניים או מיתוס מוזהב, שיד מתדיין דל היכולת אינה משגת אותו" (ע"א 4385/01 אלון נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נה(5) 361, 363-364 (2001)).

5.המבקשת הפנתה בבקשתה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, אשר כאמור אינה חלה בענייננו. הערובה אותה בסמכות ביהמ"ש להטיל במקרה דנן הינה עפ"י תקנה 120(ז') לתקנות ההוצל"פ ולא ע"פ תקנות סדר הדין האזרחי.

יחד עם זאת, יש בהלכה הפסוקה ביחס להטלת ערובה עפ"י תקנות סדר הדין האזרחי כדי להוות היקש גם למקרה של הטלת ערובה להבטחת הוצאות בערעור:

ההלכה לגבי ערובה להבטחת הוצאות נתבע, הינה כי בניגוד לתובע שהינו אדם פרטי לגביו חובת הטלת ערובה תחול במקרים נדירים, הרי כאשר מדובר בתובע שהינו חברה, קיימת חזקה שיש לחייבה במתן ערובה להבטחת הוצאות, אלא אם כן החברה-התובעת, תרים את הנטל להוכיח, כי תוכל לשאת בהוצאות ככל שהתביעה תדחה (ראה בש"א (ת"א) 15811/08 פקיד שומה חולון נ' רשת מסעדות שוארמה שלנו בע"מ, רע"א 10905/07 נאות אוואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי זיסר וכן סעיף 353א' לחוק החברות התשנ"ט-1999).

אם זאת ההלכה ביחס לערובה להבטחת הוצאות תביעה שהינה השלב הראשון בזכות הגישה לערכאות, הרי בוודאי שיש להקיש ממנה למקרה דנן, שעה שמדובר בערעור של חברה על החלטת רשם ההוצל"פ ביחס לביצוע פסק דין שכבר ניתן כנגד החברה.

6.בענייננו, לא רק שהמשיבה אשר הינה חברה לא טענה, כי מצבה הכלכלי איתן וכי תוכל לעמוד בתשלום ההוצאות ככל שהערעור יידחה אלא שאף היפוכו של דבר: בבקשתה מיום 21.11.13 הודתה המשיבה עצמה כי מצבה הכלכלי קשה (סעיף 7 ו'), וכי בשל כך אף נדחה ערעור שהגישה על פסק הדין (שכן לא יכלה לגייס את הערובה שנדרשה שם). אף מהחלטת רשמת ההוצל"פ מיום 1.5.13 עולה, כי לחייבת חובות נוספים.

7.שיקול נוסף שיש להביא בחשבון בדיון בבקשה להפקדת ערובה הינו סיכויי הערעור להתקבל. במקרה דנן, לא ניתן לקבוע כי סיכויי הערעור הינם טובים באופן המצדיק דחיית הבקשה:

ראשית, בין אם המדובר בבקשת רשות ערעור ובין אם מדובר בערעור (מאחר שלא צורפה החלטת הרשמת מיום 9.10.13 לא ברור לי טיב ההחלטה עליה הוגש הערעור והאם כבר ניתנה החלטה בטענת פרעתי), הרי עפ"י התקנות יש לצרף לערעור תצהיר לאימות העובדות (ראה לעניין זה תקנות 119(ה) ותקנה 120(ב) לתקנות ההוצאה לפועל) בנדון דנן, הוגש הערעור בניגוד לתקנות ללא שצורף לו תצהיר.